בחסות
Primary Advertiser
דפנה רז בשיתוף נשיונל ג'יאוגרפיק24/12/2019

אוזבקיסטן מקצה לקצה

הערים האגדיות של דרך המשי - סמרקנד, בוכרה וחיווה - מסמנות את גבולות מפת התיירות של המדינה שבלבה של מרכז אסיה, אך מעברן מתגלה ארץ לא נודעת, פרועה ועם זאת עשירת תרבות, שהמבקרים בה מועטים אך תושביה חמים ומקבלי אורחים

ימת אראל התייסבשה באחד מהאסונות האקולוגיים הגדולים בהיסטוריה (צילום: אדי גרלד)

הנהר זורם לאטו. האמו דריה (Amu Darya), או בשמו הקדום אוקסוס (Oxus), עובר לאורך קרוב ל-2,500 קילומטרים, מהרי פמיר (Pamir) עד ימת אראל (Aral). כאן הוא חוצץ בין אפגניסטן, מדינה הנחשבת לאחת המסוכנות בעולם, ובין אוזבקיסטן, המדורגת כאחת הבטוחות ביותר. זוהי ארץ של ניגודים חריפים: שלום ומלחמה, חום וקור, עתיק וחדש.

אני עומדת על התל של קארה טפה (Kara-Tepa ) עם עבדוללה בובוחדזייב. אף שהארכיאולוג אינו צעיר הוא מדלג בקלילות לראש חורבותיו של המנזר הבודהיסטי העתיק, ומשקיף מעבר לגדרות ודרך ביטחון המסמנים את הגבול אל אי במרכזו של הנהר. "זהו אי הנביא", אומר עבדוללה, ומשרטט בחול צורת עין שהנהר מתפלג סביבה כמו עפעפיים בהירים, ומאוזוליאום ניצב במרכזו כמו אישון. "יש שם הרבה דגים, אבל אסור לנו לגשת לאי. לא הייתי שם מאז הייתי ילד".

היום האזור הדרומי-מזרחי הזה של אוזבקיסטן, מחוז סורחאן-דריה (Surkhandarya), הוא אי של שלווה, אך במשך אלפי שנים הוא היה במה שעליה נעו צבאות, תרבויות ודתות. קארה טפה, הסמוכה לבירת המחוז טרמז (Termez), נחשבת אחד האתרים הבודהיסטיים המפתיעים בחבל הארץ שרוב תושביו הם מוסלמים. הבודהיזם החל להגיע לכאן במאה השנייה לפני הספירה, כאשר אנשי דת נשלחו מהודו להפיץ את בשורתם בפאתי מזרח, והוא פרח כאן בתקופת האימפריה הקושנית.

דרך העוברת בשער משוחזר מלבנים וטיט מסמנת את הכניסה לטרמז העתיקה. היא מובילה תחילה אל המאוזוליאום של חכים א-תרמזי, מלומד סופי בן המאה התשיעית. מכאן והלאה דרך עפר ממשיכה אל שרידי המתחמים הבודהיסטיים. תחילה אנו עוצרים במבנה בעל הכיפה העגולה למשעי של פאיאז טפה (Fayaz-Tepa ) המגן על סטופה עתיקה, אך דווקא החורבות המרוחקות יותר והמשוחזרות פחות של קארה טפה מסעירות את הדמיון.

מרכז איסלאמי (צילום: אדי גרלד)

בודהיזם ואיסלאם

בשעת בוקר זו שבה אנו צופים אל האמו דריה אין כאן איש מלבדנו. אנחנו מטפסים בין גומחות חצובות שבהן התגוררו הנזירים, ובין אולם תפילה שפזורות בו כותרות מעוטרות של העמודים שניצבו לכל אורכו. עבדוללה ואני מתקשרים באנגלית (מצדי), רוסית (מפיו) ואהבה משותפת לארכיאולוגיה. הוא מתכופף להראות לי את שרידי הציורים שעדיין נראים בשפע החרסים הפזורים בשטח בין צבעונים אדומים זעירים. הוא קוטף אחד מהם, מגיש לי אותו וצוחק כאשר אני מספרת לו שבישראל פרחי בר כאלה הם מוגנים.

פריטים נדירים מהאתרים האלה ואחרים נלקחו למשמורת במוזיאונים, ואוצר אגדי של זהב שנמצא באתר מרוחק יותר נשמר בכספות של המדינה. אנחנו מבקרים במוזיאון הארכיאולוגי של טרמז, הנחשב אחד הטובים מסוגו במרכז אסיה. עבדוללה מרגיש כאן בבית. הוא מראה לי בהתרגשות את היהלומים באוסף המייצג את קורות האזור מהתקופה הניאנדרתלית ועד כיבושיו של טימור לנג: פסל בודהה עתיק וראשו של נסיך פרסי. שיני הזהב שלו מנצנצות כאשר הוא מספר לי כי מוזיאון מטרופוליטן בניו יורק ביקש לשלם על זה האחרון סכום השווה למשקלו בזהב.

אני שואלת את עבדוללה איזה מכל שלל האתרים בסביבות טרמז הוא האהוב עליו. "אני מומחה לארכיטקטורה אסלאמית", הוא עונה. הכיבוש המוסלמי הכחיד את הבודהיזם, אך במקומו קם בטרמז מרכז של לימוד ואמונה אסלאמי. אנחנו עוזבים את המוזיאון ונוסעים אל מערך המבנים של סולטן סאודט (Sultan Saodat). בסימטריה מופתית מסודרים סביב חצר מוצלת מסגד אפלולי, קברי נביאים, ובהם זה של טרמז סייד, מצאצאיו של מוחמד, וחאן לעולי רגל. השקט במקום מותיר בחוץ את העולם החיצון בדיוק כפי שהיה בוואדי לפני מאות שנים.

שרשרת מבצרים על פני המדבר (צילום: אדי גרלד)

פסגות גבוהות, מערות עמוקות והאדם הקדמון

אחר הצהריים, בדרכנו חזרה לטרמז, אנחנו עוצרים במבנה לבנים וטיט הקרוי קירק-קיז (Kirk-Kiz), שם תמוה שפירושו "40 נערות". קיימות השערות רבות לגביו: האם שימש ארמון, חאן לדרווישים או בית של בני מעמד האצולה? או שמא יש להאמין לאגדה המספרת כי חיו בו 40 נשים לוחמות. הספק רק מוסיף לאווירת המסתורין. ילדים מהכפר השכן מתרוצצים וצוהלים בטבעיות בין כתליו המתפוררים. שכבת האדמה הדקה שתחת רגליהם מתפצפצת עם כל צעד לאחר שהתייבשה מגשמי אמש. היה מה שהיה הייעוד המקורי של המבנה - היום זהו מגרש המשחקים הביתי שלהם.

שני כבישים יוצאים צפונה מטרמז: האחד לכיוון צפון-מזרח והשני לכיוון צפון-מערב. אנחנו נוסעים בזה האחרון לעבר רכס גיסן (Gissan), שבו שוכנים הפסגה הגבוהה ביותר של אוזבקיסטן, אחת המערות העמוקות בעולם, והמקום שבו נמצאו שרידי האדם הקדום ביותר שנתגלה עד כה. פסגות מושלגות משקיפות על קניוני סלע אדום, ציורי קיר בני אלפי שנים ומעיינות מרפא, אשר על פי האגדה שתו ממימיהם חייליו של המצביא טימור לנג, שדמותו הפכה לאבי האומה האוזבקית. מסופר גם על שערי הברזל שהקים אלכסנדר מוקדון בהרים אלה כדי לחסום מתקפות של שבטים פראיים, ועל אוצרות שטמן כאן מרקו פולו ומעולם לא נתגלו.

ענן כהה מכסה את השמים ועקבות הגשם השוטף שירד רגע לפני שהגענו ניכרים בשלוליות ובבוץ הכבד. כל אלה אינם עוצרים שיירות של מכוניות עמוסות ושל הולכי רגל העושים את דרכם אל פסטיבל הפולקלור השנתי הנערך בפאתי בוסון (Boysun). אנשי בוסון והכפרים הסמוכים שומרים על מסורותיהם - אגדות, שירה, ריקוד, אומנויות - ובזכותם התרבות של האזור ההררי של סורחאן-דריא הוכרה כנכס מורשת עולמית של אונסקו. הפסטיבל הוא אחת הדרכים לשמר ולהציג את המסורות האלה.

בוץ נדבק בשולי השמלות הפרחוניות של הנשים הנושאות סלי אוכל, פעוטות נישאים על כתפי אבותיהם וסבים אוחזים בידיהם של נכדים ונכדות כאשר אנחנו נוסעים אל שטח הפסטיבל, הנח בין פסגות הרים שמעברן שוכנת טג'יקיסטן. סביב הבמה המרכזית נטועים אוהלי יורט שבהם תושבי האזור מציעים מלאכות יד מסורתיות, מאכלים שעיקרם שיפודי בשר ומשחקים מסורתיים. את השמים חולקים עפיפונים ורחפנים, המצלמים את האירוע ואת אלפי המשתתפים.

אירוח אוזבקי (צילום: אדי גרלד)

עשרות מפלים

עם רדת החשכה מתכנסים כולם אל הבמה המרכזית. המכובדים מוחים בשטיחים הפרושים על מדרגות טריבונת הכבוד את מעט הבוץ שהתעקש לדבוק בנעליהם המצוחצות, ומתיישבים בשורה הראשונה. במושבים שמאחוריהם נראים שחקנים מחופשים לטימור לנג ולוחמיו. גבר בכיפה רקומה ומעיל פסים עם אבנט הכרוך סביב מותניו פורש שמיכה פרחונית על הספסל הרטוב ומזמין אותי לשבת עליו. לרגע איני בטוחה אם גם הוא שחקן, אך חורייב רוזה מפריך את הספק בצחוק רועם. הוא ותושבים נוספים מהכפר משתתפים בפסטיבל מאז נוסד, שרים ורוקדים למרגלות הבמה שעליה מופיעות להקות מקצועיות. "בואי ואראה אותך", הוא אומר בקולו הרועם ומצטרף למעגל הרוקדים.

ביומנו האחרון באזור אנחנו נוסעים בכביש האחר, זה שמוביל לכיוון צפון-מזרח, אל סריאסיה (Sariasia). מטרתנו היא לצפות במפלי סנגרדק (Sangardak). כעבור שעת נסיעה העיירות והכפרים נותרים מאחור והדרך המפותלת חולפת במעברים צרים הנפתחים אל שטחי מרעה מוריקים. האוויר לח וקריר. דבוראים במסכות מגן רודים דבש, וכלבים מנומרים מסייעים לבוקרים רכובים על חמורים בהירים. עשרות נשרים בעלי מוטת כנפיים אדירה חגים מעל קן בראש מצוק גרנית אפור.

רסיסי מים ניתזים מגובה 150 מטרים על מדרון סלעי ומתפצלים לעשרות מפלים קטנים וחינניים. בשל ריחוקו של המקום גם תושבי סורחאן-דריה ממעטים להגיע הנה, ואלה שנמצאים כאן בשעה זו מצטלמים לפני המפל אגב התעלמות מהרסס הקר האופף אותם. אנחנו נוסעים הלאה לאורך נחל שוצף, ומטפסים אל כפר סמוך. ילד בתלבושת בית ספר מגיח מבית השוכן לגדת הנחל. גבר מרשים לבוש חלוק שחור מעוטר בזהב יוצא לקראתנו ומזמין אותנו לביתו. גופר יוסופוב מגדל תפוחים, כפי שעשה גם אביו לפניו. לפני כעשר שנים הוא בנה כאן את הבית שבו הוא מתגורר עם אשתו טמזוי ושלושת ילדיהם כי התאהב במקום. קל להבין מדוע.

בתו הבכורה פורשת לכבודנו כריות הסבה על רצפת חדר האירוח. אנחנו יושבים בשיכול רגליים ומשוחחים עם גופר בזמן שאנו מפצחים פיסטוקים כהים וקטנים ושקדים שהוגשו בקליפתם, לוגמים מהתה הנמזג לצלוחיות וחולקים קערות מרק שנרקח מפטל בר שנקטף בהרים. כיכר הלחם העגולה והפריכה, הקרויה נון, שבבצקה הוטבעו עיטורים ואשר נאפתה בטבון הביתי, נבצעת ביד, כמנהג המקום, כי באוזבקיסטן הלחם הוא סמל להכנסת אורחים .

ימת אראל היתה הרביעית בגודלה בעולם (צילום: אדי גרלד)

רחוק מהעולם

את האמו דריה אנו פוגשים שוב הרחק בדרום-מערב אוזבקיסטן. השכם בבוקר אנחנו מעירים את השומר בשמורה הביוספירית של אמו דריה תחתית כדי שיפתח לנו את השער החוסם את הדרך המובילה אל גדת הנהר. כמה צבאים מציצים מבין העצים הנמוכים ובהירי העלים של היער היחיד בקרקלפקסטן (Karakalpakstan). כאן, כמו בסורחאן-דריה, הנהר זורם לאט ובנעימים לכיוון שפכו הגיאוגרפי, כאילו אינו יודע שיד האדם התערבה בגסות והסיטה את מימיו מיעדם הטבעי - ימת אראל (Aral) - וחרצה לעד את גורל הימה והאזור כולו.

קרקלפקסטן היא רפובליקה אוטונומית המניפה דגל משלה לצד זה של אוזבקיסטן, ומתגאה בשפה משלה. עד לפני כחצי מאה שמרו בני קרקלפק, קבוצה אתנית המרכיבה פחות משליש מאוכלוסיית הרפובליקה, על אורח חייהם הנוודיים. מטיילים שביקרו כאן מאז המאה ה-19 תיארו את המקום כנידח מאין כמוהו. ריחוקו ומיקומו הגיאוגרפי בין מדבריות, רמות צחיחות והימה המיובשת אפשרו לשלטון הסובייטי לבצע כאן ככל שעלה על רוחו, הרחק מעיני העולם. היום תחושת הריחוק הזו מעוררת סקרנות והרפתקנות.

אם יש מקום לא הגיוני לאוסף אמנות בעל מוניטין בינלאומיים, הרי זו נוקוס (Nukus), בירת קרקלפקסטן. אך תיירים מגיעים אליה מרחבי העולם כדי לבקר במוזיאון הלאומי על שם איגור סאוויצקי. המוזיאון שהוקם ב-1966 הוא פרי מוחו ולבו של סביצקי, אשר הגיע לכאן ב-1950 כצייר משלחת ארכיאולוגית. הוא בחר להמשיך להתגורר וליצור בבידוד המופלא של נוקוס. בעידודו נמצא כאן מקלט ליצירות מזרם אמנות האוונגרד הסובייטית, שיוצריהן חירפו נפשם כאשר ציירו מרחשי לבם, ואשר נאסרו לתצוגה בברית המועצות.

הכיכר רחבת הידיים שבחזית המוזיאון היא מרכז ההתרחשות בעיר. בעוד צילומי חתונה נערכים סביב המזרקה שלה, אני מסיירת בקומה העליונה בחברת מנהלת המוזיאון, גולבהר איזנטבה. אביה הוא אחד האמנים שיצירותיהם מוצגות במוזיאון. "הוא נהג לצייר אותי, אך לא אהבתי לדגמן כי היה אסור לי לזוז," היא מספרת". לדבריה, המוזיאון מחזיק ב-99,802 יצירות, אך רק אחוזים בודדים מהן מוצגים בשני מבנים התוחמים את הכיכר. השאר מאוחסנות בבניין המחבר ביניהם.

גמלים דו-דבשתיים משוטטים למרגלות המבצר (צילום: אדי גרלד)

ליסוע על דרך המשי

אנחנו מתעכבות ליד ציורים של בני המקום משנות השישים של המאה הקודמת, שאת עבודתם טיפח סביצקי. ימת אראל נראית בהם כשהיא כחולה ושוקקת חיים. אני מביטה בכל הפרטים הקטנים - המים והסירות השטות בו, הדייגים והכפרים שלגדותיו - בעודי מנסה להטביע במוחי את המראות האלה שנעלמו.

חושך בחוץ. המכונית מקפצת מעל ובתוך הבורות בדרך המשובשת המובילה מנוקוס אל מוינק (Moynaq), העיירה ששגשגה על שפת ימת אראל ונותרה בשממונה לאחר שהימה התייבשה.

גסיסתה של ימת אראל היא אולי האסון האקולוגי המקומי הגדול ביותר שהמיט האדם במאה השנים האחרונות. בעבר זרם נהר האמו דריה דרך דלתה רחבת ידיים אל הימה הרביעית בגודלה בעולם, מקור חיים לתושבי האזור. אלא שהשלטונות הסובייטים סברו שהמרחבים הריקים וצרובי השמש של קרקלפקסטן הם מושלמים לגידול כותנה, ענף חקלאי הזקוק לכמויות גדולות של מים. האמו דריה גויס למטרה, מימיו הוסטו מהדלתה ושימשו להשקיית היבולים, אשר הפכו להיות משימה אוזבקית לאומית. בלי זרימת מים תקינה נותרה מהימה, שגודלה היה יותר מפי שלושה משטחה של מדינת ישראל, רק רצועה צרה ומלוחה אחת.

עם שחר אנחנו מגיעים למוינק, הדומה לגרסה סובייטית של עיירת מערב פרוע. רוח קרה ויבשה נושבת בין בתיה שנבנו בבנייה זריזה ומתועשת. כאנדרטה לימה ולכל אשר היה בה ניצב מגדלור מובטל, המשקיף על "בית הקברות לספינות", שאליו נאספו כמה כלי שיט חסרי תוחלת שננטשו בקרקעית החרבה. כמה רגעים אחר כך מגיעה משפחה אוזבקית המתרוצצת בצהלה בין השלדים החלודים, המזכירים את השריוניות בדרך לירושלים.

לאחר ביקור במוזיאון האקולוגי המקומי אנחנו מתחילים לחצות את הימה ברכב שטח. הנהג שלנו מכיר כל דרך עפר וכל שביל, כאילו יש לו ג'י-פי-אס פנימי. ככל שהעין רואה משתרעת קרקעית הים, המכוסה צדפים קטנים וזרועה שיחים הלוכדים בענפיהם ובשורשיהם את החול הנודד. פעורי פה אנחנו עוברים על פני תצורות סלע מימי קדם. ממספר מתקני השאיבה הפזורים בשטח ברור כי הגז והנפט הם אוצר הטבע הרלבנטי היום, ובמקום הדייגים המקומיים שפעם מצאו כאן את פרנסתם מתעשרות כעת חברות אנרגיה המעסיקות עובדים זרים.

לאחר כמה שעות נסיעה מטלטלת אנחנו פונים אל מחנה השוכן על צוק, וממנו נשקף סהר של מים כחולים שהם כל שנותר מימת אראל בשטח אוזבקיסטן. מקרוב אפשר לראות כיצד קצף עולה מהמים ומרחף ברוח. מבצר מבודד הסמוך למחנה הוא זכר לממלכות הקדומות ששלטו כאן. מחנה היורטים המסורתיים העשויים עץ ולבד ומעוטרים באריגים ססגוניים, הוא מקום הלינה היחיד בסביבה. נראה שהיום התיירים הם היחידים שעדיין ישנים באוהלים העגולים ששימשו בעבר את בני קרקלפק הנוודים.

הנוף הצחיח שהיה פעם מעוזה של ממלכת חורזם משתרע מנוקוס מזרחה עד חיווה (Hiva), העיר ההיסטורית שעל דרך המשי. אנחנו נוסעים בכביש החולף על פני כפרים עם בתים נמוכי קומה, תחנות קידוח ומפעלים, שרבים מהם מושבתים ומחלידים, אך פאר העבר עדיין נשקף משרשרת מבצרים עתיקים הנמתחת על פני המדבר. בכל מקום אחר אתרים מעין אלה היו מגודרים ומסומנים, ודמי כניסה היו נגבים מהמבקרים בהם. אך כאן הם עומדים שוממים, בודדים וסחופי רוחות, אדישים למעטים הבאים לחקור אותם.

אנחנו משוטטים במבצר קיזל קאלה (Kyzyl Kala) ובחורבות טופרק קאלה (Toprak Kala), ששימשה בירתה של חורזם במאה השלישית. שרידי העיר והמבצר המגן עליה התגלו ב-1938 על ידי הארכיאולוג הסובייטי סרגיי טולסטוב. לו רק יכלו קירות הלבנים והחול האילמים לספר את אשר אירע כאן, בעת שבירת האימפריה הועתקה למקום אחר והעיר שקעה בחול.

אנחנו ממשיכים ומחפשים את הדרך המובילה אל איאז קאלה (Ayaz Kala). לאחר כמה ניסיונות לחצות תעלה עמוקה נמצא שביל עפר, שבסופו מתגלה המבצר האדמדם והמסתורי. אגדה קושרת את המקום לגיבור העממי איאז, שהתאהב בנסיכה אשר חיה במבצר קיר-קיז, ולמען אהבתה בנה את המבצר המרשים, אלא שהיא לא נענתה לו וסופו היה מר. הארכיאולוגים מציעים הסבר מעשי יותר, הגורס כי איאז קאלה היה אחת הערים שהגנו על אימפריית קושאן במאה השנייה לספירה.

בירידה מאיאז קאלה אני מבחינה בשני קרוואנים שביניהם ניצב שולחן מתקפל, וסביבו יושבים וסועדים ארוחת בוקר בנחת שני זוגות משוויץ. אני ניגשת אליהם ושואלת מדוע וכיצד הגיעו לכאן. "נהגנו מעומן," הם אומרים באגביות. "מהמפרץ הפרסי?" אני שואלת בתמיהה. כן, הם עונים - שבעה חודשים הם בדרכים, עוברים ממדינה למדינה וחונים בכל מקום שבו יחפצו. מכאן ימשיכו למזרח אסיה דרך הרי פמיר. אני מרימה את מבטי למרחב שלרגלי המבצר אשר בו משוטטים גמלים דו-דבשתיים. איני יכולה שלא לחשוב על שיירות הגמלים שנעו בדרך המשי הזו מאות רבות של שנים לפניהם.

  • אוזבקיסטן

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully